החברה הכי טובה שלי

ידעה שיש 46 מדרגות עד לדירה שלנו.
הרגליים שלה היו נפוחות - בקושי הלכה.
התעקשה לבוא אלינו
למרות הבית הנהדר שלה בקיבוץ
עם גינה יפה מסביבו ובלי מדרגה אחת.

אחרי שעלתה את כל המדרגות - אפסו כוחותיה.
השכבתי אותה על המיטה שלנו
שיהיה לה נוח ונעים.
מתחת לרגליה שמתי כרית
שתהיינה מוגבהות וזרימת הדם תהיה טובה יותר.

נחה לזמן קצר וביקשה לבוא לשולחן להדליק נרות.
"אולי תנוחי עוד קצת" הפצרנו בה.
בכל זאת גיל 90, 46 מדרגות. לא פשוט.
"החנוכייה היפיפייה שלך תחכה", הוספנו ואמרנו.
הביאה איתה את החנוכייה מעשה -ידיה להתפאר.

לא ויתרה. בקושי ירדה מהמיטה
וצלעה אל השולחן הגדול.

הצטופפנו כולנו סביבה
שתרגיש שאוהבים אותה הכי בעולם.

הדליקה את הנרות ביד בוטחת, כהרגלה.
הרגליים לא משהו, הידיים משו-משו.

כיבינו את האורות ונתנו לחום הלב לחבק אותה
ולאור הנרות להכנס אלינו פנימה. 

עפרה רם