סיפור אהבה

אני יושבת עכשיו בבית קפה בשדרות הנשיא בחיפה.

קיץ, יום שישי בבוקר. 

בית קפה קטן ולפניו רחבה גדולה. אזור מטופח. 

ממול, מעבר לרחוב, יש כנסיה עם שטח אדמה גדול מסביבה.

 אני תוהה: כמה שנים הכנסיה במקום הזה ? 

איזה מושלים היו פה , מאז הקמתה ? 

תורכים ? אנגלים ? אולי מישהו לפניהם ?

 לאיזה זרם בנצרות שייכת הכנסיה ? 

המון שאלות. 

כל השולחנות של בית הקפה פזורים על הרחבה הגדולה. 

אין שולחן פנוי. 

מזג אויר נעים בחוץ. 

עצים שנטעו לפני הרבה שנים, גבוהים, רחבים, מלאי עלווה 

ירוקה ויפה מצלים על היושבים בבית הקפה.

מסביב, אדניות עיריה מלאות בפרחים עונתיים, בצבעי אדום-וורוד.

לשולחן לידי מגיע אבא מבוגר מאד עם בנו המבוגר גם הוא.

האבא-80. הבן-60.

עייף ומזיע, הבן מביא לו כוס מים.

בשולחן אחר יושבת אשה לבושה בשמלה בצבעי שחור לבן וצמידי כסף כבדים על ידיה. 

לידה, חברתה. הן משוחחות. 

ניכר ביושבי בית הקפה הזה שהם אנשים מבוססים, שיותר מפרוטה מצויה בכיסם. 

המקום נראה מעוז של חילוניות ישראלית, רגועה, נינוחה, מרוצה. 

גם אני מרוצה. קפה וקוראסון . אכלתי כבר קוראסונים טובים מאלה... אבל מה לי כי אלין ?

חזרתי עכשיו מפגישת פרידה עם רופאת המשפחה שלנו, 

 ד"ר דימא חורי.

כשהגענו לעיר, לפני 25 שנה, חיפשנו רופא שימשיך לנו  

את "טיפול המרפאה הקיבוצית" שהיינו רגילים אליו. טיפול טוב. 

זהו, אז הגענו לד"ר דימא חורי. זכינו לטיפול משובח.

ד"ר חורי, ערביה נוצריה. 

אשה חכמה, מסורה, איכפתית למטופליה.

עם חושים והתנהגות של מי שרואה הרבה מעבר לתלונות המטופל.

רופאה שרואה לתוך נפשו של האדם.

ד"ר חורי, ערביה במדינת ישראל: כשנסעה לכנס רופאים באילת, 

נתקלה בנתב"ג באיש בטחון שבדק אותה בחוסר רגישות ניכר והיא נעלבה, 

אבל המשיכה לטפל בפציינטים היהודים שלה ברגישות ניכרת....

פעם סיפרה לנו שסבא שלה נהרג בשוגג על ידי יהודים בקטטה בין ערבים ליהודים. 

סבא שלה ניהל תחנת רכבת בלוד בימי שלטון התורכים בארץ. 

סבתא שלה, אשתו, סיפרה לבתה, לימים אמא של דימא חורי,

שאביה נהרג מירי של ערבים.

במשחק עם ילדי השכונה הערבים הם סיפרו לילדה שיהודים רצחו את אבא שלה. 

"למה אמרת לי ככה ?" שאלה הילדה את אמה, "שאת אבא רצחו ערבים ולא יהודים"?

"כי לא רציתי שתפתחי שנאה כלפי יהודים" ענתה האם. 

למרות שלא היו בעלי ממון ועל אף שגרו בלוד 

שלחו את הנערה ללמוד בבית הספר לנזירות בחיפה שנחשב גם היום לבית חינוך מעולה.

 60 שנה במשפחה ערביה בארץ מעשה אמיץ ויוצא דופן לפני ישראל. 

בכל זאת בת ורחוקה מהבית ומהמשפחה.

בשנה האחרונה הרגשנו שד"ר חורי אינה כתמול שלשום. 

כשהגיעו החגים הנוצריים היא אמרה "אין אוירה של חג" וחיפה דווקא לובשת חג בכל שנה בדצמבר.

במושבה הגרמנית למטה בעיר נתלות שרשרות של אורות צבעוניים לכל אורך הרחוב. 

בככר מוצב פסל דמוי עץ אשוח עתיר מימדים שמואר באור יקרות ובשבתות דצמבר אפשר לפגוש ליד "העץ" את סבא כריסמס. 

בכל דצמבר מקשטים את הכנסיות בעיר בסממני החג וכך גם חלונות הראווה של החנויות.

אחר כך, כשקיצוני הימין ניסו להשתולל ברחובות העיר (ולא נתנו להם, יאמר לזכות הרשויות) 

נקלעה הרופאה שלנו עם מכוניתה לאמצע ההפגנה (לא ידעה שברחוב המסוים בו נסעה תהיה הפגנה). 

בלהט היצרים טולטלה המכונית וד"ר חורי הרגישה שחייה בסכנה. 

המקרה הזה העיר בה רגשות לאומניים שלא פגשנו אצלה בעבר. 

אבל, ד"ר חורי המשיכה להשתלם ולהתקדם מבחינה מקצועית ולהיות אוזן קשבת למטופליה היהודים הרבים.

כשבאנו לד"ר חורי לאחרונה אמרתי לה שאני לא מצליחה לקבוע אליה תור באתר שלה. 

היא ענתה: "אני סוגרת את המרפאה בסוף החודש". 

הופתענו, אבל מיד ברכנו אותה על החלטתה. שאלתי: "למה ?".

"כי אין לי חיים" היא ענתה. כל כך ישיר. כל כך ברור. 

25 שנים של  נתינה ללא גבולות (כן, אנחנו איתה מתחילת דרכה המקצועית),  

הוציאו ממנה כל מה שהיה לה לתת והיא נשארה יבשה. חפה מאושר פנימי, 

נטולת לחות משובבת חיים. חזקנו אותה, הודינו לה ואיחלנו בהצלחה.

אני רציתי להפרד ממנה, כפי שראוי. 

כשניסיתי לקבוע תור אמרה לי המזכירה: "את צריכה תור או שאת רוצה להפרד "? 

אמרתי: "אני צריכה תור". אחרי כמה ימים אמרתי למזכירה שאני לא זקוקה לתור אבל אני רוצה להפרד. 

מסתבר שד"ר חורי אפשרה למטופליה לבוא להפרד בלי להזדקק לטיפול רפואי. 

היא רצתה להפרד מהאנשים, כמו אשה. לא כמו רופאה.

היה יום שישי בבוקר. הקדמתי לבוא ולהפתעתי גיליתי חדר המתנה ריק. 

המרפאה שוכנת בבית ערבי עתיק ויפיפה. הסלון של הבית משמש כמקום המתנה. 

פתחי הדלתות עם קשתות מעליהן, הרצפה עתיקה ויפה. 

אריחים של פעם. כשהיינו קטנים אמרנו בלטות. 

ולא ידענו שזה בערבית. בלטות מצוירות. דלתות עץ צבועות בצבע שמן, גבוהות ויפות.

נכנסתי לרופאה. השולחן שלה היה מלא בזרי פרחים. 

שמחתי שהבאתי לה ספר במתנה, ספר של רופא נוצרי ערבי ישראלי. 

רופא גדול, כמו ד"ר חורי. סיפרתי לה על הספר.

הרופאה ישבה בצד השולחן ולא מאחוריו.

היא ידעה שבאתי להפרד ממנה, לא באתי כמטופלת. 

אמרתי לה שהיא חשה את המטופלים, רואה את הלב והנשמה שלהם, 

הרבה מעבר למכאובים הפיזיים שהם מתלוננים עליהם.

הודיתי לה על 25 שנות טיפול מיוחד ונפלא.

סיפרתי על אחת מהמטופלות שלה (מישהי שאני מכירה) 

שסבלה מאד מכאבי ראש וקיבלה כדורים מכל מיני רופאים, טיפולים שלא עזרו. 

כשהגיעה המטופלת לד"ר חורי נתנה לה הרופאה כדור שכן עזר לה. 

סיפרתי למטופלת המסוימת שאני הולכת להפרד מהרופאה באופן אישי. 

היא אמרה לי: "תמסרי לד"ר חורי שהייתי כבר מיואשת והיא נתנה לי כדור שהציל אותי ומבחינתי היא קרובה לעושת ניסים".

סיפרתי לרופאה שלנו את מה שביקשו למסור לה. 

שאלתי: "מה עשית שהצלחת כל כך "? "נגעתי לה בראש" ענתה הרופאה שלי. 

"לפעמים מטופלים צריכים שיגעו בהם".... התחבקנו והתנשקנו. בקושי עצרתי את הדמעות. 

גם הרופאה. יצאתי.

בגינה היפה המקיפה את הבית, נתתי לדמעות לזלוג. "לפעמים אנשים צריכים שיגעו בהם"...

עפרה רם